​​

 

המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר גאה להציג את פרויקטי הגמר של בוגרי ובוגרות מחזור תשפ"ה.
מחזור זה מגיע אל קו הסיום לאחר מסע אישי וקולקטיבי שנפרש על פני אחת התקופות המטלטלות בישראל. במהלך ארבע שנות לימוד, שעברו דרך משברים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, שהגיעו לשיאן בחודש אחרון, התמודדו הסטודנטיות והסטודנטים עם מציאות רוויה אי ודאות וגעגוע לתקווה.

 

דווקא מתוך תקופה זו, נולדו עבודות שמצליחות לשלב עומק רגשי וחדות רעיונית. הן מציעות נחמה, אך אינן מהססות לבקר, הן אישיות ומקומיות ועם זאת מהדהדות קולות אוניברסליים. אלה אינם רק אובייקטים של עיצוב, אלא הצהרות כנות שנולדו מתוך חקירה, התבוננות ותגובה לעולם הסובב המבקש משמעות.

​

קולקציות הגמר חושפות מבט כן ואמיץ על העולם, ומציגות דור חדש של מעצבי אופנה שפועלים מתוך חקירה, תגובה וחשיבה עמוקה. הן תוצרים של התבוננות אמיצה וניסיון לנסח עמדה בתוך עולם מתערער. הבחירה ליצור, במצבים שבהם העשייה מתערבבת בכאב, היא לא פחות מאקט של שפיות והתעקשות על חיים. הקולקציות נעות בין תצפית עצמית לנוף חיצוני ומציעות פרשנות מפוכחת ולעיתים פיוטית לעידן רווי סתירות. בתוך שבר מתמשך הן מציעות אופנים חדשים למרחב רגשי וסביבתי ולהמשכיות עיצוב העתיד.

בין הנושאים המרכזיים בפרויקטי הגמר:

​

זהות רב־פנים: בין אישי לקולקטיבי

שאלת הזהות הייתה ציר מרכזי בקולקציות השנה. הפרויקטים חקרו זהויות מגדריות, אתניות, דתיות וקהילתיות, תוך הפיכת הגוף למרחב טעון הנושא מטען רגשי.
העבודות עסקו בהסתרה וחשיפת הכאב של הגירה והתבוללות ובכמיהה להחזיק בזהות הנמצאת בסכנת מחיקה. קולקציה אחת עסקה בזהותם של "מוסלמים בסתר" בטהרן, תוך עיסוק כפול בתחפושת ובפנימיות. קולקציה אחרת בנתה ארכיון לבוש של מורשת יהדות כורדיסטן, כשיח חי, המדלג בין המסורת לעכשווי. פרויקטים נוספים בחנו שורשים תימניים, מרוקאים, ואף ישראליים פריפריאליים תוך קריאה חדשה ביחסי גוף - לבוש, מגדר, מיניות וחברה.

 

הגוף כמקום: פגיעות, הגנה, שבר והתמודדות

הגוף הנוכח בפרויקטים הללו איננו מובן מאליו.
הוא מגיב לסביבה, נושא טראומה, מבקש חיבוק או מחסום. חלק מהקולקציות מבקשות לעטוף, אחרות להסוות, ולעיתים אף להשיב שליטה.
העיצובים נולדים מתוך תודעה גופנית חדה: פחד, אבל, חוסר שקט, לצד אמירה ברורה על עמידות.

הטראומה הלאומית והאישית שלאחר השביעי באוקטובר נוכחת בעבודות רבות, כשכבת בד שנושאת שכול וזיכרון. העיסוק בגוף הנשי מופיע במתח שבין צניעות לבין רצון לביטוי אישי ובחקירה אינטימית של רוך ופגיעות.

 

הקשבה לסביבה: טבע, עיר, גוף ונוף

מספר קולקציות התבוננו החוצה: אל הנוף, הטבע, והמרחב שמסביבם.
העיצוב הפך כאן לכלי תיעוד של פצע אקלימי או זיכרון נופי והביע קשר אינטימי בין גוף למרחב. 

כמה עבודות בחנו נופים תעשייתיים פצועים, עירוניות מתפוררת, או מה שמזוהה כ"הגירה פנימית" תחושת עקירה בתוך הארץ עצמה. לצידן הופיעו מחוות פיוטיות של פרחי פרג, שורשים ואור מדברי.

שינויי אקלים תורגמו להבעה צורנית ישירה כמו תופעות תת ימיות שתורגם לפירוק צורני, התפוגגות צבע על ידי עבודת רקמה וטכניקות פיסול בבד. קולקציה נוספת מציגה בדים מפוחמים בגוני אדמה, כחיבור בין כאוס חיצוני לשבר נפשי. 

 

 

הומור וחתרנות

במציאות רוויה חוסר ודאות, ההומור והרגש הפכו לאמצעי ביטוי עוצמתי.

הבגד שימש בקולקציות רבות כמרחב חקירה: כזה שבוחן מבנים חברתיים, מפרק אייקונים, מצטט ומבקר, תוך ניסוח שאלות והצעת חלופות.

שמלות כלה שפורקו ונבנו מחדש בחנו את מוסד הנישואין כסמל תרבותי.
קולקציה גברית העמידה מחדש את הדימוי של "הגבר הישראלי השכונתי", דרך הומור ומחוות צורניות מוקצנות. פרויקט נוסף חיבר בין פנטזיית נופש כקריאה אירונית על החלומות שאנו רודפים.

 

חומר כארכיון וזיכרון

רבות מהעבודות השנה התפתחו מתוך חקירה אינטימית של זיכרון אישי, או משפחתי כאשר הבגד הפך למעין ארכיון חי, הנושא בתוכו שכבות של סיפורים. עיצוב הטקסטיל, הצללית והטכניקה שימשו כדרכים לעבד חוויות שנטמעו בגוף ובחומר.

המפגש המתוח בין מסורת לקדמה בא לידי ביטוי בבגדי עבודה ישנים, מנהגים שנשכחו וחפצים שעברו בירושה ושייכים לעולם שחלף. כולם עברו לטרנספורמציה צורנית ורגשית כשהם מתורגמים לבגדים העשויים מחומרים מקומיים, רקמות ידניות ושכבות נוסטלגיות בשילוב טכנולוגיות אופנה חכמות. כך הופכת האופנה למרחב שנוגע בזיכרון, חופר בפצע, ולעיתים אף מציע תהליך של תיקון וריפוי. העיצוב, במקרה זה, הוא גם אקט של יצירה וגם דרך לומר את האמת שלא תמיד ניתן לבטא במילים.

 

מוזמנים להתרשם ולהנות.

אילן בז'ה
 

 

 

​